1. הנאשם אביגדור קלגסבלד, הורשע על פי הודאתו, בגרם מותם של יבגניה וקסלר, ז"ל (להלן - "המנוחה") בת 23 ושל בנה הקטין, ארתור וקסלר, ז"ל (להלן - "המנוח") כבן 6 במותו וזאת עקב נהיגתו הרשלנית, כעבירות על:
א. סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, ביחד עם סעיפים 40 ו - 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961.
ב. סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה ביחד עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה.
2. ההודאה בעובדות כתב האישום נתנה במסגרת "הסכמה דיונית" אשר באה לביטוי במוצגים ת/1 ות/2 ובעקבותיה הוגשו לי ראיות מוסכמות במוצגים ת/3 מטעם המאשימה ונ/1 מטעם ההגנה.
3. המאשימה הביאה לפני עדות
ד"ר ויקטוריה וקסלר (להלן - "ע.ת.") הסבתא של המנוח מצד אביו, אשר נתנה ביטוי לכאבה ולכאב בני ביתה כתוצאה ממות המנוחים, תוך דמעות זולגות מעינייה. היא נתנה תיאור מאיר עיניים המתיחס להשגי כלתה המנוחה בארץ, בתחום הספורט והדוגמנות, כאשר ברור מדבריה כי נועדה לגדולות. מאידך התפארה במנוח אשר גדל בארץ, ידע השפה, התכונן לשנת לימודים בכיתה א', הדגישה הקשר הריגשי המיוחד בינה לבין המנוח, אותו גידלה ביחד עם בעלה מגיל אפס, תוך הדגשת הכאב והצער שנגרמו למשפחה בארץ ולמשפחת המנוחה באוקראינה - שם נקברו שני המנוחים.
במסגרת עדותה הוצגו לי תעודות על השגי המנוחה וכן תמונתם המשותפת של המנוחים המקרינה יופי ושמחת חיים של המנוחים, אשר חייהם נקטפו באיבם (צורפו לת/3).
4. ההגנה הביאה לפני עדי האופי הבאים:
מר צבי זמיר - לשעבר אלוף פיקוד הדרום וראש עמותת תאטרון "גשר", אשר העיד על נכונותו של הנאשם לסייע לעמותה ושחקניה, שלא על מנת לקבל פרס.
פרופ' אוריאל רייכמן - מייסד ונשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה, אשר העיד על השגיו מרחיקי הלכת של הנאשם בתחום האדקמיה המשפטית, הן כמרצה והן כבעל תואר דוקטור במשפטים וחיבר ספר על ועדות חקירה, הנלמד באוניברסיטה. הוא הדגיש הנורמטיביות הגבוהה של הנאשם שבכל שנות הכרותו היה נכון לסייע לנצרכים שלא על מנת לקבל תמורה, התנדב לפעילות ציבורית וסייע רבות בתחומים משפטיים שונים.
ד"ר ליאוניד קרסניאנסקי - רופא אורטופד אשר בעידודו של הנאשם הפך לרופא משלחות ספורט לאולימפיאדה ומצא בנאשם אדם שתמך בו לאורך כל שנות קליטתו בארץ.
פרופ' אמנון רובינשטיין - שר וחבר כנסת לשעבר אשר הכיר הנאשם מילדותו והאדיר ערכו כאדם וכאיש מקצוע, הן בתחום האקדמיה והן בתחום מקצועו כעו"ד.
מכתב עדות האופי של פרופ' אריאל פורת מאוניברסיטת ת"א, שאף הוא כקודמיו העריך מאוד את הנאשם בתחום המקצועי (במוצג נ/1).
התרשמותם של כל עדי האופי היתה כי מעורבות הנאשם בתאונה הנדונה, גרמה לו טראומה רגשית ונפשית עד כדי להכריז לפני הרופא "פיזית אני בסדר, נפשית אני לא חי, עדיף היה למות באותה תאונה". עדי האופי האדירו את היושרה והמוסריות הגבוהים של הנאשם ואת הפגיעה שנפגע מהאירוע ותוצאותיו.
5. ב"כ המאשימה, בסיכום טענותיו לעונש, ביקש להחמיר עם הנאשם בהדגישו את רמת הרשלנות הגבוהה שהפגין בנהיגת רכבו, בואך לצומת המרומזר בו עצרו מכוניות במסלול התנועה דרומה, עפ"י המופע האדום ואשר נתגלו לעיני הנאשם ממרחק של 300 מ' לפחות. לטענתו הנאשם לא הפחית ממהירות 80 קמ"ש המותרת במקום, למרות שראה מצב התנועה לפניו ואף לא עשה דבר למניעת התאונה. בהסתמכו על הפסיקה במוצג ת/4, ביקש להשית על הנאשם מאסר לתקופה משמעותית, מאסר על תנאי, פסילה ארוכת טווח וזאת לא רק להרתעת הפרט אלא להרתעת כלל הנהגים. הוא אינו חולק על נומטיביות והשגי הנאשם, כפי שבאו לביטוי בראיות עדי האופי ואף אינו חולק על "הענישה" בטרם משפט באמצעי התקשורת השונים, אך לדעתו, בנסיבות האירוע החמור, היתה זו תגובה של חלק מהציבור לעובדות שחלקן מבוססות וחלקן אולי נובעות מריבוי תאונות דרכים קטלניות. לטענתו אין בפסיקה שהובאה בנושא זה על ידי ההגנה, כדי סיוע לנ' כיוון שאינה מתיחסת לתאונת דרכים קטלנית אלא ליושרה ולמוסריות של הנאשמים שם, אשר הואשמו בעבירות שוחד ואחרות מסוג זה. המאשימה תמכה טענותיה לעונש, בפסיקה במסגרת מוצג ת/4.
6. ההגנה ביקשה להקל עם הנאשם בטענה שאין בת/3 ובכתב האישום עובדות המבססות רשלנות רבתי מצד הנאשם, כדי לבסס מאסר בפועל ואם כן - אז לא מעבר ל - 6 ח', אותם ביקשה לרצות בעבודות שירות. עוד ביקשו שהפסילה שתושת על הנאשם לא תכלול רכב מנועי דו גלגלי, בעל נפח מנוע 50 סמ"ק, כדי לאפשר לנ' ניידות לצורכי עיסוקיו. בטענותיה הסתמכה על אסופה של 200 גזרי דין שניתנו ע"י הערכאות השונות בשלוש השנים האחרונות, בהם: 60% קיבלו עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, 21% החמירו עם מאסר קצר לריצוי בבית סוהר וקבוצה שלישית - 30 במספר, בהם נדונו למאסר 10 ח' ויותר.
ההגנה הגישה לי לעיון קלסרים של הפסיקה הנטענת במוצגים נ/2, נ/3, נ/4, נ/5. עוד טענה כי לפי תקדימי מוצג נ/6, הנאשם חווה נפשית את תוצאת הפרסומים השונים, כמו הנאשמים בפסיקה ודוגמאות לאותם פרסומים הוגשו לי במוצג נ/7.
אשר לרמת רשלנות הנאשם
- לטענת ההגנה היא מסתכמת ב - 3 שניות בטרם הפגיעה בפיאט, בנתיב בו עצרה, שאין הנאשם יודע מעשיו באותן שניות ואת הסיבה לסטיה מנתיב הנסיעה השני מימין לשלישי מימין. לטעמה, הפסיקה רואה בהן התנהלות של אדם נורמטיבי אשר בהסח דעת רגעי התרשל וגרם לתוצאה הקטלנית ולכן אין בה להצדיק ענישה במאסר בפועל מאחורי סורג הבריח. לטענתה, תוכן כתב האישום מאפשר קיום התזה של "אובדן אוריאנטציה" רגעית במהלכה רכב הנאשם סטה שמאלה לנתיב הפיאט ופגע בפיאט. לטענתה התזה ישימה לנוכח אובדן זיכרון הנאשם, העדר כל פגם מכני ברכבו והעובדה שבכל הבדיקות הרפואיות אותן עבר הנאשם לאחר התאונה, לא נמצאו ממצאים המעידים על גורמי הסטיה.
ההגנה התיחסה לאישיות הנורמטיבית של הנאשם בטרם התאונה, תוך בקשה לאפשר לו לחזור לאותו עבר יצירתי והתנדבותי על אף השבר והכאב לנצח, בהם הוא נתון, לנוכח תוצאות האירוע. היא הדגישה כוונת הנאשם לסייע למשפחת המנוחים ולרתום עצמו למלחמה נגד תאונות דרכים קטלניות. בהמשך, ההגנה טענה כי עברו התעבורתי של הנאשם אינו מעיד על נהג עברין, שכן הרשעותיו הקודמות בת/3 (א) הן עבירות מסוג ברירת קנס ברובן וחלקן לא קשורות לנהיגה. עוד נטען כי בעצם "הודאת" הנאשם, אפילו בכפוף להסכמה הדיונית, נחסך מזמנו השיפוטי של בית משפט, אשר היה חייב לשמוע רשימה ארוכה של עדי מאשימה, בלא לקחת בחשבון את ראיות ההגנה והיא נתנה בתכוף לאחר הגשת כתב האישום ובהזדמנות הראשונה. ההגנה תקפה גם את הפסיקה בת/4, בטענה כי אין מקום להשואה בין אותם המקרים לבין המקרה לפני והציגה הפסיקה לקולא, לפי גישתה, בקלסרים נ/2 - 7 בהתאם.
לנאשם נתנה המילה האחרונה - בדבריו לפני הדגיש את השינוי בחייו עקב עוצמת האירוע, תוצאותיו ובגלל הטינה שהופנתה כלפיו, מצד חלק מהציבור, כתוצאה ממעורבותו כגורם לתאונה. הוא הדגיש אובדן הזכרון שקשור בתאונה ובפועל לא ידע הטעות שביצע באותן 3 שניות בהן סטה מנתיבו, מהסטיה ועד הפגיעה בפיאט. לדבריו, היו אלו 3 שניות של חוסר ריכוז ולנוכח אובדן הזכרון כתוצאה מהפגיעות בתאונה - אינו יודע מה ארע במהלך שניות אלו.